איך תקיעת שופר מעוררת רחמים הלא העבירות עדיין קיימות, ואיך הקב"ה קם מכסא דין לכסא רחמים על ידי התקיעה?

כושר הביטוי של האדם מתבטא ביכולת הדיבור שהוא עצמו מורכב מהעולם הרוחני והגשמי, המחשבה ואברי פי האדם השפתיים והלשון, כאשר מתעוררת אמירה במוח המחשבה מוצקת לתוך דפוס המלל וכך הדיבור מעורבב מהגוף והנשמה.

הרצון שלנו להיות טובים נשחק עם הזמן ומתערב עם רצונות הגוף שמתלבשות על רצונות הנשמה שהם רצונות זכים וטהורים, כך נוצרים להם שני רצונות: רצון פנימי זך וטהור ורצון חיצוני המורכב גם מחומר וגשם.

לצורך עשיית תשובה אנחנו צריכים לחזור לרצון הראשוני שלנו זה שהוא לא מורכב גם מכח גשמי או משפת ופה האדם שחטא בו בחטאי הלשון, ועל כן צריך ביטוי שמבטא רצון רוחני ופנימי בלבד, והיא תקיעת השופר.

תקיעת השופר מחזירה ומוציאה את הרצון הפנימי של האדם, אותו רצון שלא התערבב עם הגוף ולא צריך את שפתי האדם לצורך הביטוי מילולי, התקיעה כמוה כצעקה שמבטאת פנימיות זכה, מזיזה ושוברת את כל מסכי הגוף והרצונות האחרים.

מסיבה זו תקיעת שופר מזכירה את זכות עקידת יצחק שבמעשה העקידה הצליח להקשיב לבטא  וללכת אחר הרצון הפנימי העמוק ובהקרבת גופו בטל את כל רצונות הגוף לקדושת שמו יתברך.

לכך מתכוון הרמב"ם כי בתקיעת השופר יש רמז ל"אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן" האמת הוא הרצון הפנימי, צעקת האמת שכל אחת מאתנו רוצה לצעוק אך הבלי הזמן וטרדות החיים מכסות ומסתירות את זעקת האמת.

בשעת התקיעה עלינו לצייר במוחנו כי אנו עוקדים את עצמנו מקריבים ושוברים את הרצון החיצוני והגשמי, ועל ידי כן מקשיבים ומוצאים את הרצון הפנימי שלנו, שזהו רצון ה' יתברך.